השפעת
הולדת ילד עם
לקות על ההורות
הציפיה
הרגשית
הטבעית
להולדת ילד,
אינה כוללת את
האפשרות
להולדת ילד
לקוי.
לאינטלקטואליזציה
ולהכחשה
תפקיד חיובי
ומווסת
בתקופות הדאגה
והחרדה
הנחוות
בהריון,
ובתהליך
האיזון בין
ההלם עקב
אבחנה של לקות
לבין תחילת
ההסתגלות. הן
מאפשרות
הדרגתיות
בעיכול
הידיעה. (אבן
וזימין,
2002). עם הזמן,
מחלחל הצורך
בהתארגנות
מחודשת
ומהירה, ובעקבותיו
ההכרה באובדן
הגדול. אובדן
הילד שההורים
ציפו לו,
דמיינו אותו
ותלו בו את כל
מאווייהם
הנרציסטים,
ההכרה ברעיון
שילדם אינו
כשאר הילדים,
והוויתור על
המובן מאליו
לגבי
התפתחותו
(סלומון,
ירמיה,
קורן-קריא
ואופנהיים, 2007).
מחקרים
רבים קוראים
תיגר על
המחשבה
הרווחת כי
אהבת ילד
וקבלתו אינה
תלויה בדבר
(כצנלסון 1998).
אבחנה רפואית
של ילד,
ובודאי אבחנה
רפואית של
מחלה כרונית
או הפרעה
כרונית,
שלעיתים אף כרוכה
בהופעה חיצונית
חריגה של
הילד, מקשה על
התפתחות
חיובית טבעית
של הורות.
בעקבות קבלת
האבחנה על
לקות הילד,
מתעוררות
מגוון רחב
ומציף של
תחושות שחווה
ההורה, מתוך
אלה נדרש
ההורה לתהליך
של שינוי
ציפיות,
הסתגלות
והשלמה (Pianta & Marvin, 1993, בתוך:
סלומון ושות',
2007). Pianta
& Marvin (שם)
מתארים כי חלק
מן ההורים
מתקשים לקבל
את האבחנה,
הורים
מסויימים
חווים באופן
חי את הכאב
ונמצאים
בתקופת משבר
ואבל. הורים
אחרים עוסקים
בתחושות הכעס
שלהם, תחושות
שיכולות
להיות מופנות
כלפי המערכת
הרפואית, המטפלים,
מערכת החינוך
ועוד. הורים
אחרים מאופיינים
בנסיונות
לניטרול
ולהשטחה
רגשית, ומדווחים
שאינם זוכרים
את רגשותיהם
בעת מתן
האבחנה. הורים
אחרים מבטאים
רגש שלילי, ונראים
שרויים
בדכאון. הורים
אחרים יכולים
ליצור לעצמם
תפיסות מעוותות
או לא מאוזנות
של יכולות
הילד.
ברפרטואר
החשיבה
האנושית קיים
הקושי לקבל את
העדר
ההתפתחות
הנורמטיבית,
התחושה
הראשונית
המתעוררת
לעיתים היא
שההורות אינה
מספיק טובה.
ההבנה הנכונה
יותר, כי
מדובר על לקות
התפתחותית
אורגנית,
ביולוגית,
נוירולוגית,
מגיעה
ומופנמת
מאוחר יותר
(אבן וזימין, 2002). לעומת
זאת, חלק
מההורים דיווחו
על שינוי רגשי
שעברו מאז
קבלת האבחנה,
הם השתדלו
להתקדם
בחייהם, וזנחו
את החיפוש אחר
סיבות
והאשמות
וניסו לאמץ
ראיה
מציאותית של
ילדם. Pianta & Marvin (1993 בתוך:
סלומון ושות' 2007)
מצביע על כך
שהורים
לילדים עם
שיתוק מוחין ועם
אפילפסיה, שדווחו
על השלמה
יחסית עם
האבחנה של
הילד, יצרו
דפוסי
התקשרות
בטוחים יותר
עם הילד, מאשר
הורים שעדיין
לא הגיעו
להשלמה.
Blacher
(1984, בתוך: סלומון
ושות', 2007), חקרה
את התהליך
שעוברים
הורים לילדים
עם בעיות
רפואיות בעת
קבלת האבחנה
ולאחר מכן,
תהליך דומה
עוברים לדברי
סלומון ושות'
הורים לילד עם
לקות
התפתחותית או
מנטלית. Blacher
(שם) מתארת
תהליך בן
שלושה שלבים:
השלב הראשון
מאופיין בשוק
ובתדהמה,
נסיונות הכחשה
וחיפוש אחר
סיבה. השלב
השני מאופיין
במצב רגשי
מעוער ולא
מאורגן
וברגשות אשמה.
אבן וזימין (2002),
מתייחסים
לאבחון של
אוטיזם ומדווחים
על תקופות דכאון,
וכן קיומן של
מחשבות
אובדניות של
ההורים לגבי
עצמם ו/או
הילד. מחקר
עכשווי, לגבי
מחלה אפקטיבית
בי פולרית
בילדים העלה
כי ההורים היו
עסוקים
בהאשמה עצמית
על התפתחות
מחלה ביפולרית
בילדם (Crowe et al., 2011).
השלב השלישי
מאופיין
בהסתגלות
למצב ונסיונות
השלמה עם
האבחנה. השלמה
מתרחשת כאשר
ייצוגים
פנימיים של
העצמי ושל
הילד, שהיו
קיימים לפני
ההכרה בלקות
של הילד,
עוברים תהליך
אינטגרציה עם
הייצוגים
הפנימיים של
העצמי לאחר
קבלת האבחנה. (סלומון
ושות', 2007). להערכת
סלומון ושות' (2007)
תהליך ההשלמה
עם האבחנה
אינו מסתיים,
מפני שתמיד יש
מידע חדש והתמודדויות
חדשות, וחלה
תנודה על הרצף
בין השלמה
לחוסר השלמה.
הטיפול
בילד עם
לקויות
התפתחותיות
כופה דרישות
פיזיות,
כלכליות
ורגשיות על
ההורים, המובילות
לרמות גבוהות
של דחק.
בהשוואה
להורים לילדים
עם התפתחות
נורמטיבית,
הורים לילדים
עם לקות נוטים
לדווח על
רווחה
סובייקטיבית
נמוכה יותר,
ונמצאו
בסיכון
לבעיות
פיזיות
ורגשיות,
כדכאון קליני
(Cummins, 2001,
Emerson, 2003). כמו כן,
גוף המחקר
מצביע על כך
שהורים
לילדים עם
לקויות
התפתחותיות
חווים רמות
גבוהות יותר
של דחק בכלל,
ושל דחק הורי
בפרט, לעומת
הורים לילדים
עם התפתחות
נורמטיבית (Baker, Blacher, Crnic &
Edelbrock, 2002, Emerson, 2003, Oelofsen & Richardson, 2006), ולעומת
הורים לילדים
עם הפרעות
אורגניות וביולוגיות
אחרות כאסטמה
וזיהום ב-HIV (Gupta, 2007). מחקרים
הצביעו כי
הורים לילדים
עם ASD (autism
spectrum disorder)
במיוחד,
דיווחו על
רמות גבוהות
יותר של דחק מהורים
לילדים עם
מחלות
כרוניות
והפרעות התפתחותיות
אחרות
כתסמונת דאון,
עיכובים
התפתחותיים
וליקויים
פסיכיאטרים (Eisenhower, Baker &
Blacher, 2005, Fishman, Wolf, Ellison & Freeman, 2000, Hasting et al.,
2005, Oelofsen & Richardson, 2006, Pisula, 2007, Baker et al., 2002,
Emerson, 2003, Weiss, 2002).
כפועל
יוצא של רמות
הדחק הגבוהות
מתעוררים הדכאון
והחרדה
ההורית (Bailey, Golden, Roberts & Ford,
2007, Benson & Karlhof, 2009). גילוי
וטיפול בילד
עם לקות התפתחותית
יכולה להוביל
למצוקה אישית,
אשר בתורה
עשויה להשפיע
על הבריאות (Oelofsen & Richardson,
2006), על היחסים
במשפחה (Witt, Riley, Coiro, 2003) ועל שביעות
רצון
בנישואין (Gau,
Chou, Chiang, Lee, Wong et al., 2012). Olshansky (1962)
התייחס ל"צער
כרוני" (chronic sorrow)
המלווה את
ההורות.
המשפחות
נאלצות לחפש
סיוע וליצור
אינטראקציות
עם מגוון רחב
של אנשי
מקצוע,
אינטראקציות
שעשויות
להיות
מורכבות
ויקרות. אצל
חלק מההורים
עולות שאלות
פילוסופיות
לגבי משמעות
אירועי החיים,
ולגבי עצם העובדה
שחטאו במשהו
שהוביל לקושי
כה גדול (Bailey et al., 2007). תחושות
קשות אלה
סוללות דרך
בטוחה להעצמת
סימפטומי
מצוקה, לקיומה
של חרדה
כרונית ולדכאון
(Benson, 2006,
Hastings et al., 2005, Konstantareas & Papageorgiou, 2003, Pakenham et al.,
2005, Lee, 2009). ברוב
המחקרים
סימפטומי
הדכאון היו
בולטים יותר
באימהות,
ובפרט
באימהות שילדיהם
אובחנו כ- ASD (Barker et al., 2011) קרוב
לשליש
מההורים
לילדים עם אוטיזם
למשל, דיווחו
כי נעזרים
בפסיכותרפיה
ו/או בתרופות המסייעות
להם להתמודד (Gray, 2002).
אף על פי
כן,
מטה-אנליזה
מקיפה ומחקרי
אורך מראים
שההשלכות
השליליות
הופכות פחות
ופחות שכיחות
(Seltzer et al.,
2001, Glidden & Jobe, 2006, Singer, 2006).
במחקרו של Singer
(2006), נערכה
מטה-אנליזה על
19 מחקרים לגבי
סימפטומים
דכאוניים
באימהות
לילדים עם
ובלי עיכובים
התפתחותיים.
בערך 70%
מהאימהות
לילדים עם
עיכוב התפתחותי,
לא הראו
סימפטומים
דכאוניים
גבוהים יותר
לעומת אימהות
לילדים עם
התפתחות
נורמטיבית. ניכר
כי חלק נכבד
מהמשפחות
מסתגלות
ומתגמשות
לאורך זמן.
חלק מהמשפחות
דווחו על
שינוי חיובי
של הפרספקטיבה
לחיים ומציאת
כיוון
ומשמעות דרך
הטיפול בילד
המיוחד (Patterson & Garwick, 1994,
Skinner et al., 1999). Barker et al. (2011), טוענים
כי אימהות
מסתגלות
להורות הלא
נורמטיבית
שלהן, עם הזמן
ובעזרת צבירת
נסיון. נתונים
ממחקר אורך של
35 שנים, לא מצא
הבדלים
משמעותיים
בין הורים
לילדים
בוגרים עם
ובלי פיגור שכלי
במדדים של
רווחה פסיכולוגית,
דכאון, בריאות
פיזית
וגירושין (Seltzer et al., 2001). באופן
דומה Lounds et al. (2007) הראו
כי רמת החרדה
הולכת ופוחתת
לאורך תקופה
של שנה וחצי,
אצל אימהות
למתבגרים
ומבוגרים
צעירים עם ASD.
בנוסף, הספרות
המחקרית מראה
כי הורים רבים
מקבלים סיוע,
הקלות ורווחים
ממוסדות
המדינה,
ומדווחים על
תרומה חיובית של
אלה לקבלה
ולגידול של
ילדים עם
עיכובים
התפתחותיים (Singer, Ethridge & Aldana,
2007, Hastings & Taunt, 2002). כמו כן, התהליך
התובעני של
גידול ילד עם
צרכים
מיוחדים, מעלה
את חשיבות
התמיכה המשפחתית.
קיומם של גורמי
תמיכה נוספים
בתוך המשפחה
הרחבה כסבים, סבתות
ואחרים
משמעותיים
חיונית
והכרחית לסיוע
ולאיכות החיים
(Carpenter &
Russell, 2005).
ביבליוגרפיה